רשב״א על נדרים ע״ג

1 הכא נמי דאמר ליה לכי שמענא מפר לה. ונראה לי דלפי מה שכתבתי בשם התוספות דצריך הוא לומר בהדיא לכי שמענא, הכי נמי הכי קאמר ליה אימא כשתפר הרי הן מופרין לך לכי שמע בעליך, כן נראה לי לפרש לפי דבריהם, אבל הם ז"ל פירשו דהכי קאמר הפר לה ולכי שמענא תחול ההפרה, ואינו מחוור, חדא שאין הלשון מתיישב, ועוד דלא עדיפא הפרת אפטרופוס מהפרת הבעל בעצמו, שצריך לומר בהדיא לכי שמענא. ואיכא למידק אשמעתין מאי קא קשיא ליה אפטרופוס, ואיצטריך לאוקמוה בדאמר לכי שמענא הפר, והא איכא שמיעת אפטרופוס דשמיעתו כשמיעת הבעל, דשלוחו של אדם כמותו, ותירצו בתוספות בשם הקונטרס דלענין שמיעה אינו נעשה שליח. ובשם הר"ר יוסף ז"ל תירצו, דבנזיר פ"ד יב, ב מוקי לה להך פלוגתא דרבי אליעזר שאמר שהבעל מפר עד שלא חוזר, דכיון דאיהו מצי מפר משוי ליה נמי שליח להפר נדרים שתדור, ואנן הא תריצנא לעיל דלרבי אליעדר אין ההפרה נגמרה עד שישמע, וכיון דאיהו לא מצי מפר מהשתא אלא לכשישמע אם כן אף הוא לא משוי שליח להכי, דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא משוי שליח עליה, דמכח קושיא זו נמי מוקי לה נמי בנזיר כרבי אליעזר, והלכך כשתמצי לומר דושמע אישה דוקא, אף על ידי אפטרופוס לא מצי מפר אלא לכשישמע. ובנזיר פריך למה לי אפטרופוס ליפר לה איהו, ומסיק דלמא מישתלי או מיטריד, כלומר לכשידע יהא טרוד מחמת נדרים שהוא רוצה בקיומן, והקשו בתוספות אכתי אפטרוטפוס למה לי, ליפר לה איהו מהשתא כל נדרים שתדור משעה שיסע ועד שישוב.

2 בעי מיניה רמי בר חמא מרבא אם תמצא לומר שמיעה לא מעכבא, חרש מהו שיפר לאשתו כו'. אמר ליה רבא תא שמע ושמע אישה פרט לחרש. ואם תאמר אם כן אמאי לא פשיט ליה רבא בעיא קמייתא מהא, דמדאיצטריך בברייתא למעוטי חרש מהאי קרא, אלמא דוקא חרש דלא בר שמיעא הוא, הא ראוי לשמיעה שמיעה לא מעכבא, ותריץ הר"מ בר שניאור ז"ל, דאיכא לדחויי דדלמא אשת חרש פשיטא ליה לתנא אבל אחר איבעיא ליה. ולענין פסק הלכה פסק הרמב"ם ז"ל הפלאה, הלכות נדרים פרק י"ב, הלכה י"ג דשמיעה לא מיעכבא, ונראה דפסק הדין משום דחזר רמי בר חמא גופיה, ואמר ליה לרבא אם תמצי לומר שמיעא לא מיעכבא, אלמא רבא קאי בסברתיה קמייתא דשמיעה לא מעכב, ורמי נמי קבלה כיון דאמר ליה אם תמצי לומר לא מעכבא, ועוד דרבא הא אייתי ליה כל הנך דלא מעכבא, ואף על גב דרמי דחי להו בדלמא דחי ליה, ודאי מאי דפשיטא ליה לרבא תפסינן ולא מאי דדחי רמי, דרמי גופיה לא פליג עליה אלא מיבעיא הוא דאיבעיא ליה.

3 איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו כאחת, תא שמע אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה, ורבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום דכתיב והשקה אותה לבדה. איכא מרבוותא ז"ל דפסקו כרבנן, וסלקא דעתן דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה לענין דינא, והלכך הוה ליה יחיד לגבי רבים וקייימא לן כרבים, ורבינא מדרבנן קא מייתי דמפר לשתי נשיו, כי לא אמרו אלא שתי סוטות משום דלבם גס בחברתה. וליתא, דהא לגבי פרה נמי קיימא לן אותה ולא אותה וחברתה יומא מג, א, שאין שוחטין שתי פרות כאחת. והרמב"ן נר"ו פסק כן דאינו מפר לשתי נשיו כאחת דאותה דוקא, ורבינא מדרבי יהודה קא מייתי, ותנא קמא נמי לא מיפלוג פליג אלא טעמא דקרא הוא דמפרש, דרבי שמעון הוא דמפרש טעמא דקרא, וכדאיתא בהדיא בפרק קמא דסוטה ח, א דגרסינן אין משקין שתי סוטות כאחת וכו', תנא קמא רבי שמעון הוא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר, ומה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה, אלמא אפילו לתנא קמא אותה דוקא הוא, ולגבי נדרים נמי אותה דוקא, ועוד דאנן לא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא בעלמא, ומיהו נראה דמאן דפסק כתנא קמא מן התוספתא למד, דתניא התם בפרק ו' דנדרים הלכה א' רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ב"ר שמעון אומרים הפרת נדרים מעת לעת, כיצד היו על אשתו חמש נדרים, או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר כולן מופרין, מופר ליך לא הפר אלא לה עד כאן. ומכל מקום לא שבקינן מאי דאתמר בגמרא משום הדין תוספתא, דדלמא לא מיתנייא בי רבי חייא ובי רבי הושעיא.

4 משנה ראשונה היבם אינו מאכיל. הוא הדין דהוי מצי לאתויי רישא דמתניתין, דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, אלא מסתברא דמשום דבסיפא דהאי קתני זו משנה ראשונה, אבל בית דין שלאחריהם אמרו כו', ניחא ליה לאתויי האי סיפא ולמידק מינה, ולא לאתויי רישא ממש דקתני בה בהדיא אוכלות בתרומה.

5 הכי גרסינן ברוב הספרים כאן ובמקומה בפרק אף על פי כתובות נז, א: אפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד, בפני היבם. ופירש רש"י ז"ל שם במקומה דלאו דוקא חסר, אלא אפילו כולן בפני הבעל אין היבם מאכיל, וכטעמא דאתמר התם דקנין כספו אמר רחמנא, והאי קנין כספו דאחיו הוא, והאי דקתני חסר יום אחד דניחא ליה למיתני באשה שלא אכלה כלל. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר דדוקא חסר יום אחד, הא כולן בפני הבעל אוכלת והולכת אפילו בפני היבם, כיון שהתחילה לאכול בפני הבעל, דאילו מדאורייתא הכין והכין אכלה כיון שהקנו אתה לו מן השמים, אלא מדרבנן הוא שאמרו שהיבם אינו מאכיל, וכדמוכח ביבמות פרק אלמנה, דקתני היבם והאירוסין פוסלין ואין מאכילין, דאלמא דומיא דאירוסין הוא ואירוסין מדאורייתא מאכילין, כדאיתא בהדיא בפרק קמא דקדושין ה, א דארוסה בת ישראל מדאורייתא אוכלת בתרומה, והא דאסרו ליבם להאכיל היינו להאכיל מחמת עצמו ממש, כלומר שתתחיל לאכול מחמתו, הא כל שאכלה בפני הבעל אוכלת והולכת אפילו בפני היבם, והכין מוכח בירושלמי דגרסינן התם כתובות פרק חמישי הלכה ג' הגיע זמן ולא נישאו, או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, וכן דעת ה"ר אפרים ושם בפרק אף על פי הארכתי יותר בסייעתא דשמיא. ואיכא למידק מאי קא מדמי הגעת זמן דמשנה ראשונה להגעת זמן דרבי אליעזר דלמשנה ראשונה מדאורייתא – לפי השי"מ אית לה למיכל, אבל כאן מדאורייתא אינו מפר עד שתכנס לרשותו, וכדכתיב ואם בית אישה נדרה, ויש לומר דהיינו דדחיה עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה, והכי פירושו עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא, משום דאין בתרומה אלא חששא דרבנן, או משום סמפון או משום חשש – לפי השי"מ דעולא, הלכך בהגעת זמן אוקמוה אדינא, אבל בנדרים דאורייתא לא כלומר דמדאורייתא לא יפר, וכן מצאתי שפירשו בתוספות ויפה פירשו.

6 ועד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר אלא בנדרים כדרב פנחס משמיה דרבא כו'. תמהיא לי דהא קיימא לן בהפרת נדרים כרבנן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דסתם ואחר כך מחלקת הוא במתניתין, סתם הבעל מפר בבגרה, ומחלוקת בבוגרות ששהתה ואין הלכה כסתם, ואילו הא דרב פנחס הלכתא היא, דרבא דהוא אמורא והוא בתרא אמרה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ובכוליה תלמודא משמע דהכין הלכתא, וכדמשמע נמי בפרק יוצא דופן נדה מו, ב בשמעתא דמופלא סמוך לאיש בפלוגתא דראבי יוחנן וריש לקיש, וכיון שכן הואיל והא דרבי אליעזר בההיא שייכא, הוה לן למימר דהלכתא כרבי אליעזר. ויש לומר דכלהו ודאי אית להו הא דרב פנחס אלא הא דר' פנחס לאו בכל נזונות איתמרא, דהא ודאי יתומה שסמכה אצל בעל הבית ואפילו נזונות משלו, ואי נמי בוגרת הנזונות על ידי אב ושלו, אין האב ולא בעל הבית מתירין נדריה, ואפילו לרבי אליעזר, ולא עוד אלא אפילו יבמה דקנויה לו מדאורייתא אינו מפר, ואפילו לרבי אליעזר, ואפילו בשעמד בדין וברח ונתחייב במזונותיה, אלא כשעשה מאמר כדאיתא בסמוך, אלא דרבי אליעזר סבר דכיון שהיא קנויה לו, או באירוסין או במאמר, והגיע זמנה, אף היא נותנת דעתה ותולה בו נדרה, והיינו נמי טעמא דקרא דאמר דארוסה אביה ובעלה מפירין נדריה מפני שנותנת דעתה על שניהם, ובשלא נתארס אינה נותנת דעתה אלא על האב, ורבנן סברי דלעולם אינה נותנת דעתה אלא על בעל ממש שהיא כנוסה לו, בין שהיא נשואה של תורה או אפילו של דבריהם, כיתומה קטנה שנשאת לגדול דנישואיה אינן אלא מדבריהם, ואפלו הכי תולה בו נדרה כדתניא קטנה שנדרה בעלה מפר לה, ואפילו למן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ואוקי לה התם בפרק יוצא דופן כאן פרק עשירי הלכה ד' כטעמא דרב פנחס. כן נראה לומר. ירושלמי: מי סבר מיסבר – לפי הירושלמי רבי אליעזר במזונותה דבר תלוי, קדש אשה על מנת לזון הבעל מפר, לה נשא להנשא – לפי השי"מ אשה על מנת שלא לזון האב מפר לה דברי חכמים, רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן, לעולם אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו.